עם כל הכבוד לזוגות הפוטוגניים, מה עם הרווקות והרווקים של תחילת 2020?
חמש רווקות מספרות למיכל כהן בגילוי לב על חיי הרווקות של בחורות בתחילת שנת 2020
תמונות: אילוסטרציה
שתיים בצהריים, צלצול טלפון שמעיר אותי (אופס) מאלץ אותי לקום מהמיטה.
“הלו?”
בקו השני שתי חברות טובות בשיחת ועידה.
“יש לנו מישהו לסדר לך” הן אומרות בהתרגשות יחד.
אני , מהרהרת לעצמי, האם באמת הגעתי לשלב הזה בחיי הרווקות שלי שאנשים מנסים להוציא אותי מהם, מסוקרנת מאותו שעון המעורר. לאחר שיחה שכללה הרבה מחמאות לבחור ותיאורים על “כמה אנחנו מתאימים אחד לשנייה”, שלוותה בכמה שפחות תגובות מהצד שלי כדי שאולי איכשהו אצליח להשמיע קול שלא מסגיר את העובדה שרק קמתי, הסכמנו שאחשוב על זה.
כשאזרתי כוחות להתחיל את היום שלי ולעבור על מיילים, קיבלתי הודעה ממגזין נשים מוכר על כתבה חדשה בנושא זוגות בימי קורונה. לאחר רפרוף מהיר בכתבה, כל מה שחשבתי זה, את מי זה מעניין שהזוג הפוטוגני סיים ביחד את כל העונה החדשה של LOVE IS BLIND והרגישו שהם ״ממש התחברו”? אותי מעניין מה עם הרווקים? מה עם הרווקות? מה עם בחורות שנהגו לצאת עם החברות שלהן לברים היפסטרים בחמישי בערב ולהתחיל עם גברים ללא הצלחה? מה עם האישה שעוד פגועה בגלל בחור ששבר לה את הלב, שהחברות הבטיחו לה שהיא חייבת ריבאונד כדי להמשיך הלאה? מה עם אותה אחת שאזרה אומץ סוף כל סוף להציע למישהו (שאיתו היא כבר חודש מפלרטטת באינסטגרם) לצאת איתה? ומה עם האחת שפשוט נהנית להיות לבד כרגע? מה איתן בתקופה הזו?
׳בלי ליפייף׳ חמש רווקות מספרות בגילוי לב על חיי הרווקות בתקופת הסגר הקורונה, בשבילכן הרווקות, כדי שאולי, ממש אולי, תרגישו שאתן לא לבד בסיפור שבו אתן נמצאות.
״בעיקר לא הבנתי מה הוא לא הבין ממה שקרה אתמול?״
שירי (21) רווקה צעירה סטודנטית בקרוב באוניברסיטה גדולה בארץ
יצאנו כל החבורה מהטיול למסיבת יום הולדת. תעשו חישוב מהיר, 9 זה מספר אי זוגי, כן אני הרווקה היחידה בחבורה. לרוב זה לא כזה מפריע לי, בכלל לא אכפת לי להיות רווקה, תמיד יש עניין, יש באז, אבל כן הרגשתי תחושת קנאה באותו הערב. היינו החבורה ועוד כמה חברים נוספים. אחד מהם היה הבחור. הכרתי אותו עוד בטיול אבל בואי נגיד שאף פעם לא שמתי עליו, הוא פחות הטיפוס שלי. אחרי היציאה הוא שלח לי הודעה, ובכנות? 1. היה לי משעמם, 2. הייתי בערב הראשון בדירת ההוללות התל אביבית הקבועה שלי ו 3. ידעתי שהוא בטוח יעזור לי לשים את המצעים על המיטה (פעולה שכולנו יודעים שאי אפשר לעשות לבד) והזמנתי אותו אליי. ישבנו ודיברנו, ודיברנו ודיברנו עוד קצת, בעוד אני תוהה למה הוא לא עושה את הצעד? השעה שלוש בלילה שנינו יודעים שלא מדובר בדייט. אחרי כמה דקות של נשיקה (סוף סוף) שלא כל כך זרמה בינינו החלטתי שצריך לסיים את הערב. הוא קם ואומר “לילה טוב, היה לי כיף”. כשמישהו אומר את המשפט הזה זה השלב שבו הוא מתלבש קם והולך לא?
אז זהו, שלא. הבחור נשאר, נשאר לישון! אין ספק שהוא מבולבל ולא יודע לקרוא סימנים, אבל אני בחורה חמודה ואני אתן לחמוד לישון. יום למחרת לאחר הרבה רמיזות של “הגיע הזמן ללכת” הוא הלך, ובצהריים שלח לי הודעה שהשאיר את החגורה אצלי. אז בזכות התירוץ שלו, יומיים אחרי הוא בא בשנית, הביא בירות, ואפילו פייסל. על פני השטח הכול נראה טוב, נראה שהולך להיות כיף. ואז הוא התחיל “מה את רואה האח הגדול? זה מה זה שטחי” התעלמתי, אני נחמדה, הוא לא התכוון. ניסיתי איכשהו להציל את הערב, לשים מוזיקה נחמדה, ועל כל שיר ששמתי היה לו מה להעיר ולבקר אותי. בניסיון נואש להציל את הערב, התקדמנו לחדר שינה. לאחר שהעניינים התחממו, נשאלה השאלה המוכרת “להביא קונדום?” עניתי את האמת, שאני פשוט לא מרגישה שאני רוצה, והוא למרבה הפלא קיבל את זה ממש יפה. אמרתי יאללה, הוא חמוד, נפנק אותו הערב. כשבאתי להתקרב אליו לנשיקה הוא פתאום הזיז את ראשו ואמר “כמו שלך לא בא סקס, לי לא בא דברים אחרים”. צחקתי וחשבתי לעצמי איזה מזל, הוא לגמרי חסך לי עבודה שגם ככה לא באמת רציתי לעשות. החלטתי שאצא לעשן במרפסת, בעודי הולכת לכיוון הסלון אני שומעת אותו אומר לי “מה ואז תחזרי לי מסריחה למיטה?”. מאוכזבת ומעוצבנת החלטתי לסיים את הערב וללכת לישון. למחרת בבוקר, לאחר שיעול מזויף ובעיטה קלה, הוא קם. התארגנו להיפרד וללכת איש לדרכו ואז הוא מתקרב אליי ומשחרר את הפלוץ הכי רועש ששמעתי אי פעם. הייתי חסרת מילים. התעלמתי והמשכתי להתארגן, ושאגתי לעברו שהפעם לא ישכח כלום, כי הוא לא יראה אותי יותר.
כשנפרדנו לשלום הוא אמר לי שהוא ישמח לראות אותי שוב, הנהנתי עם גמגום ובעיקר לא הבנתי מה הוא לא הבין ממה שקרה אתמול?
כל אחד הלך לכיוונו ואני במהירות בזק הספקתי להתקשר לחברה ולספר לה חצי בשוק חצי בצחוק כל מה שקרה בליל אמש.
כשנגמרה השיחה נכנסתי לווטסאפ וראיתי הודעה לא צפויה.
הבחור: חחח נראה לי ששכחתי אצלך מספריים.
״אני ממש לא בלחץ של זוגיות״
מיטל (23) רווקה תל אביבית טיפוסית, שיקית בטירוף, מבלה את זמנה בין העבודה האינטנסיבית שלה לאימוני ריצה ופילאטיס
אני תמיד מאוד נהנית לבלות ולצאת עם אנשים, וכמובן שתמיד מחמיא לי כשמתחילים איתי ברחוב, אבל בתכלס אני קיבלתי עבור עצמי החלטה לפני תקופה ארוכה שזה הזמן שלי לעצמי, ואני קודם כל רוצה להקדיש את התקופה הזו להתפתחות אישית לפני שאתחיל להיכנס ללופ של עבודה, לימודים ובן זוג. אני לא חושבת שתהיה עוד תקופה כזו בחיים שאוכל להתרכז בעצמי ולא לדאוג למישהו אחר. התקופה הזו הייתה מאוד מעצימה עבורי ואני לומדת הרבה, בין אם זה תחביבים, כישורים חדשים או על עצמי. המון אנשים תולים את האושר והריגושים שלהם באחרים, אבל כשצריך להכניס בן אדם וקשר מחייב לחיים שלך, צריך לדאוג שאתם מאושרים קודם, צריך להרגיש שלם ברמה האישית כדי להתקדם לשלב הבא של זוגיות, זוגיות צריכה להיות ערך מוסף ולא מציאת פתרון. יש לי את הסדר עדיפויות שלי. העתיד שלי חשוב לי בגיל שלי ואני מתמקדת בלפתח את עצמי לקראת השאיפות שלי והאדם שאני באמת רוצה להיות. אני ממש לא בלחץ של זוגיות, כשזה יגיע זה יגיע. ובינתיים, אני מנסה לעשות את הדברים שכן תלויים בי. אני עדיין הייתי רוצה להאמין שכשאכיר מישהו זה יהיה בדרך הישנה והטובה של פעם, ולא ברשת חברתית.
״הייתי במערכת יחסים שמשך שלוש וחצי שנים היתה מערכת יחסים פתוחה״
עדי (22)- רווקה שעברה לעיר הגדולה להגשים את החלומות שלה
היינו ביחד שנתיים וחצי, ואז עלה הרעיון למערכת יחסים פתוחה, אנחנו מלא זמן בקשר, ואני מאוד אוהבת את הבן אדם שמולי, אבל במקביל אמרתי לעצמי, זהו? זה הבחור? זה הבן אדם היחידי שאבלה איתו את שארית חיי? זה כל מה שאני אחווה? מבחינת ריגושים, חופשיות ורומנטיקה. אני לא מרגישה שבאמת יש חופש בזוגיות. אי אפשר להיות פלרטטנית ולהרגיש סבבה עם זה. אז החלטתי להעלות את הנושא של מערכת יחסים פתוחה, ולמזלי הבחור שהיה איתי זרם על הרעיון. זה לימד אותנו המון על עצמנו ועל זוגיות. החלטנו שספציפית במערכת יחסים כזו צריך להציב גבולות כדי שזה יעבוד, אז הסכמנו על שלושה חוקים: פתיחות ותקשורת מלאה ביננו, קשר רומנטי עם חברים לא בחשבון, ולא מביאים פרטנרים אלינו הביתה.
ומה עם קנאה?
אני חושבת שאני ספציפית לא בן אדם קנאי. אבל העובדה שבחרתי לעשות את הצעד הזה עם בן זוג שחלקנו אהבה מטורפת אחד לשני, והיינו מאוד תקשורתיים, מאוד עזרה לאפשר לזה לעבוד. הגישה שלי היא לא לפתח ציפיות, ברור שקל יותר להגיד את זה מאשר לבצע, אבל מבחינתי זה ׳שריר׳ שאפשר לאמן. בסופו של דבר הקשר הסתיים בזה שפשוט לא ראינו את העתיד שלנו ביחד, ולמרות שהפרידה הייתה הדדית היא הייתה מאוד כואבת כיוון שכמה ימים לפני הפרידה דיברנו על לגור ביחד.
״יצאתי עם בחור מהעבודה, היום אנחנו לא מדברים״
שרון (23) רווקה, עובדת כבר תקופה בעיר ולאחרונה עברה לגור בדירה משלה
לפני כמה חודשים יצאתי עם בחור מהעבודה וזה לא היה מוגדר בינינו, הרבה זמן חשקנו אחד בשני בעבודה ולא נעשה שום צעד עד שהרמנו את הכפפה. התחלנו לצאת, ויצאנו במשך חודשיים בלי לדבר יותר מדי על טיב הקשר ביננו. לא הבנתי את הרמזים שלו והוא באמת נשמע לי מאוד רציני, התעקש שאשאר לישון, מכין לי אוכל ודואג לי. מן הסתם שמרנו על זה כסוד בעבודה, אז ניצלנו כל אפשרות להביע חיבה אחד לשני. ביום ההולדת שלו החלטתי לקחת אותו למסעדה נחמדה וחגגנו. שבוע לאחר מכן הוא התחיל להתעלם ממני בעבודה, אז התעמתי אתו ושאלתי אותו מה קורה. הוא בתגובה מאוד נבהל ושלח הודעה שהוא היה צריך להסביר את עצמו ושהוא לא מחפש קשר רציני. הסברתי שגם אני לא, למרות שכן פיתחתי רגשות. אני מגיעה למערכות יחסים בצורה מאוד מאופקת וידעתי שהוא צודק, למרות שכן הרגשתי שאני רוצה משהו מעבר. החלטנו שאנחנו נפרדים לשלום ומבחינתי נגמר הסיפור. אחרי כמה ימים יצאתי מהדירה וראיתי את האוטו שלו מתחת לבית שלי, והוא מעבר לכביש כבר עם בחורה אחרת. למרות שנפגעתי גם הרגשתי שהתחמקתי ממישהו שכנראה ממילא לא נועד עבורי. לצערי כמובן שאני רואה אותו כל יום בעבודה ואנחנו לא מדברים אחד עם השנייה.
״אם הייתי חזקה הייתי מספרת לאשתו״
הילית (18) רווקה צעירה סטודנטית לתואר נחשק בארץ
הייתי בת 18, חודש לפני הגיוס שלי, ארגנתי עם כמה חבורת מסיבת פרידה מכולם. הייתי ממש שיכורה בסוף המסיבה, והאיש תאורה, שהיה חבר של הדיג’יי הציע להקפיץ אותי הביתה. הדיג’יי היה ידיד טוב שלי, והייתי די מעורפלת, אז הסכמתי. ישבנו ברכב ודיברנו, קוראים לו ערן, הוא בן 26, הוא סטודנט שגר עם ההורים. הוא שאל גם עליי, אמרתי שחודש שעבר חגגתי 18, ושאני מתגייסת בקרוב. הוא ניסה ללטף לי את הפנים, קצת נבהלתי וקפצתי לאחור.
הוא נישק אותי, אבל הכול נראה מטושטש, לא היה כן או לא מובהק. זכור לי שכשראיתי בוסטר במושב האחורי של האוטו שלו, שאלתי אותו למה יש לו בוסטר באוטו, והוא בלי למצמץ אמר שזה לאחיין שלו שבא לבקר לפעמים. זה הרי הרכב של ההורים. חזרתי הביתה, ולמחרת ישבנו כל החבורה בצהריים וסיפרתי שהייתי עם האיש תאורה.
כולן צחקו, הסתכלו אחת על השנייה “רק לך זה יכול לקרות”.
“נו תראי תמונה שלו” זה באמת היה מעניין בשל הסיבה שאני עוד לא ראיתי אותו עדיין בעצמי.
כשנכנסתי להסתכל, הכול השתנה.
היתה שתיקה.
הן ביקשו לראות ואמרתי שאני לא מוצאת, צחקתי ואמרתי שזה שטויות.
אבל כן מצאתי, לצערי מצאתי יותר מדי.
מצאתי את אשתו, את שלושת ילדיו, שהיום כבר הפכו לארבעה, מצאתי שהוא בן 46 ושהוא עובד קבע בבית ספר שלי.
כשחזרתי הביתה בכיתי בשקט. נבהלתי מעצמי, נבהלתי ממנו, נבהלתי מהבושה ומהכינוי החדש שלי “בוגדת”. כעסתי על אותו האיש ובעיקר על ה”ידיד” שלי, שידע ואיפשר לזה לקרות כשהייתי חלשה. בזה זה נגמר, לא דיברתי על זה ולא סיפרתי את זה. החלטתי שאני לא רוצה לדעת ולא רוצה לחשוב, לא רציתי לדבר על זה עם אף אחד, בטח שלא אתו. ׳טאטאתי את הלכלוך׳ מתחת למיטה ולא חזרתי לנקות את מה שנישאר.
אחרי תקופה מסוימת כשהחלטתי להיפתח ולדבר על הנושא, הבנתי את ההשפעה הגדולה של המקרה עליי, הרגשתי רע גופנית כל הזמן, הרגשתי נפשית עם מועקה ענקית, ובעיקר הרגשתי שאין לי לסמוך על גברים. כשסיפרתי לחברה, היא בתגובה אמרה שהיא מצטערת, שהיא לא ידעה שאני ממש חזקה. יש קטע כזה, אישה שקרה לה משהו והיא עדיין עומדת על הרגליים היא “חזקה”. ״חזקה”? אני לא מרגישה חזקה בכלל. הייתי ילדה, תמימה וקטנה שרק רצתה לחזור הביתה אחרי המסיבה, ולא בחורה שרצתה להישאר עם גבר שיותר קרוב בגיל לאבא שלה מאשר אליה.
אם הייתי חזקה הייתי מספרת, מספרת לאשתו שבעלה בגד בה עם ילדה.
